רשות המיסים טוענת שהיתרון שלה אפסי
לפכני כמה שנים, כשכתבתי עם חברה סמינריון בנושא פניתי אל מר ירון בן נעים, ראש מטה סמנכ"ל לאכיפת הגבייה ומנהל היחידה הארצית לאכיפת גביה. הוא טען כי מדובר בפגיעה בסדר גודל עצום. מאז נכנס לתוקפו הדין החדש, בודדים ומעטים התיקים בהם רשות המיסים נמצאת במעמד נשייה בדין קדימה. לפי הנתונים שהיו לו באותה נקודת זמן, כארבע וחצי שנים לאחר חקיקת החוק, נראה כי רשות המיסים קיבלה מעמד של דין קדימה בפחות מ-1% מכלל ההליכים שהתנהלו מאז (לא כולל דין קדימה מניכויים ומע"מ).
לטענתו, הסיבה לכך היא שמדובר בדרישה כה ספציפית וייחודית לחייבים, למשל אם נקבע הסדר פריסת תשלומים לשנתיים ו-11 חודשים, לרשות המיסים לא עומד דין הקדימה, אלא תהיה בנשייה רגילה. הוא ממשיך ואומר כי, יש לזכור כי לא מדובר בגוף פרטי אלא בכיס של הציבור, של כלל החברה. הנזק הוא חברתי, כל מיליארדי השקלים הנגרעים מאוצר המדינה כל שנה גורמים לנזק וכתוצאה מכך נפגע הפיתוח, ההשכלה, הביטחון, הבריאות וכיו"ב.
יפים ונכונים, דבריו של מר בן נעים. יחד עם זאת, לעניות דעתנו, מתן עדיפות פירעון לרשויות השלטון אינו מקדם יעילות כלכלית או לחלופין סיוע בהגשמת צדק והגינות בין הנושים.
אבל היתרון של רשות המיסים אינו אפסי. והוא גם לא הוגן
ראשית, הטעם להטלת תשלומי חובה על ידי רשויות המס על חייבים הוא הצורך החברתי לממן את השירותים הציבוריים שכל אזרח במדינה מצפה לקבל מהשלטון, אשר כנגדם זכאית רשות המיסים לגבות תשלום. חשוב לחזור ולהדגיש כי הרשות מקבלת את הכספים בהליכי חדלות פירעון על חשבון הנושים הפרטיים, קרי הספקים, השליחים וכד'.
אותם נושים פרטיים אומנם חיים ומשתמשים בשירותים הציבוריים, יחד עם זאת כאשר אנו מדברים על הנושים פרטיים הרי שאנו יוצאים מנקודת הנחה כי ברוב המקרים, תביעת החוב שלהם מסתכמת בכמה מאות או אלפי שקלים בודדים. באותה תקופה עבדתי בעצמי ברשות המסים, וראיתי פעמים רבות שמדובר בתשלום שיכול להוות הבדל משמעותי בחייהם של אותם נושים (הבדל של פת לחם). לא ניתן לומר זאת על רשות המיסים, שכן גם אובדן של מיליון שקל לא יביא לפירוק וקריסתה של רשות המיסים.
שנית, הטענה בפגיעה הכלכלית העצומה ברשות הינה אמירה נכונה אך אינה מדויקת. כאמור, רשות המיסים אינה תפתח בהליך חדלות פירעון בעצמה בגלל שלא קיבלה את כל חובה מהליך חדלות הפירעון של פלוני אלמוני. כפי שאנו עדים היום, לרשות המיסים ישנן דרכים אחרות למלאה את הבור הכלכלי. כאשר הרשות רואה כי היא בחיסרון כיס מהליך גבייה אחד, היא מעלה מיסים במקומות אחרים. לדוג' מס משקאות מתוקים, מס על מוצרי טבק ועוד. כל אלו מניבים לקופה המדינה מיליארדי שקלים. לעומת זאת לנושה פרטי אין אפשרות לגבות את כספו האבוד ממקור אחר, אלא עליו למחול ולעבוד קשה יותר.
שלישית ראינו כי הרשות אינה דומה לנושה פרטי. הנושה הפרטי הרצוני זכאי לתשלום כספי כנגד הערך הכלכלי שהעביר לידי חייבו, או שהתחייב להעביר לידיו, ובשיעור ההולם את הערך המועבר. לעומת זאת, רשות המס אינה מוגבלת לשיעור הטובין הכלכליים.
הרשות מטילה חובת תשלום על פי אמות מידה שונות, כך למשל, מימוש נכס כאירוע היוצר חבות מס, שיערוכים וריביות, שומות לפי מיטב השפיטה ועוד. בפועל, אמות מידה אלה אמורות להיות ברורות, בנות חישוב מעשי ושוויוני כלפי כל אזרח.
המסקנה: עדיפות רשות המסים בהליכי חדלות פירעון מוגזמת ומזיקה
על כן, אין לשאת פנים לתשלומי החובה לרשויות השלטון ולהעדיף את פירעונם על פני פירעון חובות לנושים אחרים של החייב, בהיעדר טעם ענייני של יעילות או של צדק. לכל היותר, נוכל להציע כי המחוקק יאפשר לרשות המיסים לקחת חלק בנשייה וזאת בהגבלה עד גובה מסוים ויחסי. כלומר, לא לבטל לחלוטין את יכולתה של הרשות להשתתף בהליכי חדלות פירעון, אלא להגבילה בפן הכלכלית כך שהרשות תזכה לגבות את תשלומה באחוז נמוך יחסית ואילו יתר הקופה תתחלק בין הנושים הרגילים.
לפיכך אין זה צודק לגלות רגישות מיוחדת בקביעת סדרי הפירעון לרשויות המס לעומת פירעון לנושים מהמגזר הפרטי. דווקא האחרונים עלולים להיפגע מאי פירעון כלפיהם באופן חמור יותר מהפגיעה שנפגעות רשויות השלטון. על כן, שיקולי הצדק וההגינות אינם מטים את כף לטובת רשויות השלטון ואינם מצדיקים את העדפת פירעון החובות של חייבים חדלי פירעון כלפיהם.
